המסע שלנו

פרולוג

אהובתי היחידה

לולה, אני לא יודע איך כותבים מכתב אחרי שבע עשרה וחצי שנה. אולי כי זה כבר מזמן הפסיק להיות מכתב, וזה סתם אני, מדבר איתך כמו כל ערב, רק הפעם על דף. שבע עשרה וחצי שנה זה יותר משליש מהחיים שלי. בכל הבתים ששינינו, בכל הריבים שסגרנו, בכל הנסיעות שאנחנו מספרים עליהן אחר כך במאה גרסאות שונות, היה דבר אחד שאף פעם לא זז ממקומו. את. אז לפני שאני מספר לך את הסיפור שלנו, כאילו שלא היית שם בעצמך, אני רוצה שתדעי משהו אחד. את לא היית חלק מהסיפור שלי. את הסיפור שלי.

בואי נתחיל מההתחלה. מלפני שהיה "אנחנו".

פרק 1

הבחורה שלא הסכימה לשלוח תמונה

דפנה, שעבדה איתי באייבורי מחשבים, אני הייתי סמנכ"ל תפעול והיא מנהלת הדרכות, הזמינה אותי לשבת איתה ועם חברה שלה, יעל. באמצע הקפה יעל שאלה: "יש לי מישהו להכיר לך, אתה פנוי?" אמרתי שכן. היא סיפרה לי על תדהר, אמרה שהיא מקסימה, ולפני שהבנתי מה קרה כבר היה לה המסנג'ר שלי.

שלחתי לך תמונה שלי כמעט מיד. ככה אני, אין לי מה להסתיר. את סירבת בתוקף. "לא צריך, אתה תראה אותי, אתה תדע מי אני. תסמוך עליי שאני נראית טוב." אחרי יומיים היו לנו מספרי טלפון, ואחרי זה שיחות של שעה, שעה וחצי אל תוך הלילה, על החיים, על העבודה, על מי אנחנו ומאיפה. ואז, באמצע שיחה, חתכת: "טוב, מתי נפגשים?"

לחברים שלי סיפרתי שאני הולך לפגוש מישהי בלי שום מושג איך היא נראית, וכנראה שהיא לא בכלל הטעם שלי. אבל הוספתי שאני הולך "על החיים ועל המוות", כי השיחות הטלפוניות היו כל כך טובות שלא היה לי אכפת.

קבענו לרביעי למרץ. ואני בכלל לא הבנתי שהולך להשתנות לי כל החיים.

"מצא אישה מצא טוב, ויפק רצון מה'."

פרק 2

הערב שבו נפלה לי הלסת

בר גיורא, הרביעי במרץ, 2009. הגעתי ראשון, ומיד התחלתי לדבר עם הצוות. סיפרתי לברמן שיש לי דייט ראשון ושאני רוצה להרשים למרות שאין לי מושג איך היא נראית. עד שהגעת כבר הכרתי את כל הבר.

ואז נכנסת. שיער פזור, רעמה יפה, מכנס שחור צמוד וגולף שהדגיש את קווי הגוף. ופשוט נפלה לי הלסת.

הזמנתי לעצמי משקה, ואת לא שתית אלכוהול, אז מצאנו פשרה: סיידר תפוחים חם עם יין. הפעם הראשונה שלך שאת שותה את זה, ואת אהבת. דיברנו, וזרם, ולפני שהבנתי איך, הערב כבר נגמר ואת שאלת אם את יכולה להקפיץ אותי הביתה. אמרתי כן. לפני שיצאנו סיפרת שנגמרו לך המסטיקים, אז רצתי לקיוסק וקניתי שתי חבילות, אחת להיום ואחת לעתיד.

נסענו בשרייד הלבנה והקטנה שלך לדירה שלי בבני ברק. עלית. שתינו קפה. הלכתי להחליף לפיג'מה נוחה, ואת צחקת עליי כי היו בה חורים. ואז שאלתי אם אפשר לנשק אותך. הסכמת. התנשקנו, ואת מיד הבהרת שזהו, אין יותר מזה הערב, וחזרת לרמלה.

ומשהו בי, באותו רגע, אמר משפט אחד ברור מכל דבר אחר בחיים שלי. אותה אני חייב להשיג.

"כשושנה בין החוחים, כן רעיתי בין הבנות."

פרק 3

האוטו שלא רצה להניע

לשרייד הקטנה שלך היה אופי. היית שוכחת בקביעות את המפתחות בפנים, ננעלת בחוץ, פורצת אותה בעצמך עד שהדלת התעקמה לצמיתות. פעם לקחתי אותה לשטיפה אוטומטית כהפתעה, ובגלל הדלת העקומה המים פרצו פנימה, ומצאתי את עצמי פותח מטרייה בתוך הרכב באמצע השטיפה. ובבקרים, הייתי יורד רבע שעה לפניך, יושב על הגז ונלחם עם המנוע עד שהוא הסכים להתעורר, ורק אז קורא לך לרדת.

אני גרתי בבני ברק ועבדתי בפתח תקווה. את גרת ברמלה ועבדת ברעננה. הדירה שלך ברמלה הייתה באמצע שיפוץ ענק שאבא שלך ואחיך עשו לה, אז כשהפכנו לזוג עברת לגור איתי בבני ברק. כשהשיפוץ נגמר, אני עזבתי ועברתי אלייך לרמלה. המסלול היומי היה מטורף: בבוקר מרמלה לרעננה, אני ממשיך לפתח תקווה, בערב חזרה לרעננה ומשם לרמלה. השדרוג הגיע כשקיבלת מאזדה 2 חדשה מהעבודה, והנסיעות הארוכות הפכו לזמן שלנו, עם שירים וצחוקים.

הפעם הראשונה שבישלת לי, בבני ברק, עשית פסטה כשאת לבושה רק בתחתונים, וזאת הייתה הפעם הכי סקסית בחיים שלי. לא שמת לב שהתבלינים שלי היו פגי תוקף, והרוטב קפץ לך על הרגליים. ואז נולדה המנה שלנו: שאריות חלה משבת, קרועות למחבת עם שמן ושום עד הזהבה, ביצה, בצל, רסק עגבניות, ולפעמים חומוס. קראתי לזה "חביפתות". עד היום אנחנו מכינים אותה כשרוצים להתפנק.

אף אחד מאיתנו לא הכריז בקול רם על שום דבר. פשוט, יום אחד, גילינו שכבר הפכנו ל"אנחנו".

"אני לדודי ודודי לי."

פרק 4

לולה ולולי

הכינויים לולה ולולי לא הגיעו משום סיפור מיוחד. הם פשוט קרו, עם הזמן. ולידם, זוג כינויים נוסף: את שושה, אני שושי.

בכל שבת אחר הצהריים אנחנו יושבים ולומדים ביחד את פרשת השבוע עם רש"י. אני קורא, ואחרי כל קטע לומדים את הפירוש. במוצאי שבת מרימים טלפון לאבא שלך, שיש לו ידע מטורף בתורה, ופותחים דיון על מה שלמדנו. בטלוויזיה את הולכת לבד על דוקו ודרמות, אלא אם משהו קיבל ציון גבוה במיוחד. קומדיות וריאליטי, כמו האח הגדול והישרדות, ומתח ומסתורין כמו בריין פאקרז, אלה תמיד שלנו.

שישי בערב, כוסית, קריוקי, כי מישהו כאן חושב שהוא זמר. ויש עוד דבר, קטן, שאני עושה בלי לחשוב, כבר שנים. "מי אוהב אותך?" אני שואל. "אני אוהבת אותך יותר," את עונה. ואז מתחיל הוויכוח הכי מטופש והכי אהוב עלינו: מי אוהב את מי יותר. אף פעם לא מסתיים בהכרעה. זה בסדר.

"משכני אחריך נרוצה."

פרק 5

גם אהבה לומדת

היו לנו רגעים לא פשוטים. ריבים. שתיקות ארוכות מדי. אני לא הולך לפרט אותם, כי זה לא מה שחשוב. מה שחשוב הוא איך זה תמיד נגמר. אחרי ריב אני נסגר, לוקח לי זמן להיפתח בחזרה. את זאת שמתקרבת קודם, לאט, מנסה לפייס, בזמן שאני עדיין עצור. כמעט תמיד זה נגמר באותו מקום: נשיקה.

ברוך השם, למדנו להילחם על הזוגיות שלנו, גם בתוך הריבים.

"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות לא ישטפוה."

פרק 6

העולם הוא רק תירוץ להיות ביחד

בניו יורק טסת לפניי, וכשהגעתי כבר הכרת את העיר, הדרכת אותי ברחובות הארוכים ובחנויות. לא יצאנו מהעיר בכלל, ולא היה צריך.

בהולנד ביקרנו את אחותי שגרה שם, אבל היא לא הייתה בבית והשאירה לנו אותו. כל יום הלכנו ברגל שעה שלמה לכל כיוון, כי העדפת ללכת ולא לעלות על רכבת, רק כדי להגיע למקום שמוכר את הפריטס, הצ'יפס ההולנדי-בלגי.

הרואדטריפ הראשון היה אחרי שבוע בניו יורק. שכרנו SUV ונסענו אפ-סטייט ניו יורק, קונטיקט ומסצ'וסטס, בלי תכנון. חיפשנו Airbnb וטסנו אליו שלוש-ארבע שעות דרך, עצרנו בתחנות דלק, קנינו דברים מוזרים בסופרים ענקיים, מצאנו ברים משוגעים שנשארנו בהם עד השעות הקטנות, ובכל מסעדה הקפדנו להודיע על האלרגיה וקיבלנו אוכל טבעוני וצמחוני מושלם שהוכן במיוחד בשבילנו.

הטיול המשפחתי התחיל בלוס אנג'לס, בדירת Airbnb ענקית עם כל המשפחה, והמשיך לבקתה ליד אגם, עם ההורים והאחיות. עם מיכל, אחותך, טסנו לשבוע קצר לניו יורק, שלושתנו. קנינו כרטיסים למסיבת פורים, ואחרי כמה שעות של ג'ט לג פשוט נרדמנו ולא הגענו אליה בכלל. עדיין אחד הזיכרונות הכי מצחיקים שיש לנו.

מונטנגרו, עם מירה, טלי ויואל, בקתה ענקית עם בריכה. את חלית בשפעת כמעט לאורך כל הטיול וכמעט לא יצאנו, אבל יצאנו לבקר את מאריק, חבר שלי ממונטנגרו, שעזב הכל כדי להראות לנו כמה המדינה שלו יפה: טיולים בעיר, וארוחה במסעדה מיוחדת. זה נשאר אחד הזיכרונות הכי טובים שיש לך מהטיול הזה.

באיזה ערב קריוקי, בין כל הטיולים האלה, נולד השיר שלנו. שרנו את "אפריקה" של טוטו, את בקול ראשון, אני בקול שני, וזה ישב כל כך מושלם שזה פשוט נשאר. מאז, בכל רואדטריפ, הוא ברקע.

"טובים השניים מן האחד."

פרק 7

את

את צוחקת מכל הלב, לא צחוק מנומס, צחוק שלם. וכשאת כועסת, נוצר לך קמט קטן בין הגבות ואת נהיית רצינית כל כך, שאני מודה, לפעמים אני קצת מפחד ממך. כשאת לא צריכה לחשוב יותר מדי, את מבקשת פסטה ברוטב עגבניות. כשאת עייפה, את פשוט הולכת לישון, לא נרדמת מול הטלוויזיה. וכשאת שמחה, את שרה. את מחבקת אותי עוטפת עם הזרועות הקטנות שלך, ונרדמת בצורה הכי מצחיקה שראיתי בחיים, עם הידיים מתעוותות באיזה אופן שרק את מסוגלת אליו. שמה בושם שקניתי לך, מקשיבה לשירי קודש ולרוק ישראלי ולפעמים גם ל-Tool או Linkin Park.

כשהכרתי אותך היית מקדמת אתרים אורגנית. עם הזמן פתחנו עסק ביחד, את עשית את הקידום, אני בניתי את האתרים, ובסוף שינינו לו שם: דיגימה. היום אני עושה מכירות, שירות לקוחות ופיתוח, ואת עושה את הניהול מלמעלה, האסטרטגיה, הפן המשפטי, הנהלת החשבונות והגבייה. את חושבת שאני לא רואה כמה את עובדת. אני רואה. אני רואה בדיוק.

והמוח שלך פועל עשרים וארבע שבע. את שמה לב לניואנסים שאף אחד אחר לא רואה, חושדת בדברים שקשורים אליי או לחיים בכלל, ואז הם מתגלים כנכונים. אני תמיד קורא לך מכשפה. וכן, בגלל זה, אני קצת פוחד ממך.

"מי זאת הנשקפה כמו שחר, יפה כלבנה, ברה כחמה."

פרק 8

אני

כשהכרנו הייתי חילוני לגמרי, ואת היית מסורתית, שומרת קצת, מפרידה כלים בין בשר לחלב. מהיום הראשון אמרתי לך בפה מלא: אני לא הולך לשים כיפה על הראש, אף פעם, וכדאי שתדעי את זה על הזוגיות שלנו. ישבת, צחקת, ואמרת שאת ממש לא מנסה להחזיר אותי בתשובה, שזה בכלל לא מעניין אותך, כל עוד אני בן אדם טוב.

ועם הזמן, בלי שתכננת את זה ובלי שביקשת, התקרבתי לדת. היום אני הולך עם כיפה על הראש וציציות בחוץ. שומר בשר וחלב, שומר שבת. הולך כל בוקר, גם בשבתות, לתפילת שחרית, בצהריים למנחה בעבודה, שלושה שיעורי תורה בשבוע. את לא כיוונת לזה אף פעם. פשוט להיות לידך, לראות איך את חיה, זה שינה אותי לגמרי.

"ברזל בברזל יחד, ואיש יחד פני רעהו."

פרק 9

אנחנו

לא סיפור שמחפש עוד ריגושים. ראינו הרבה עולם, וגם הרבה ימי חול רגילים, ושני הדברים היו טובים באותה מידה, כי היית שם. בית, בשבילי, זה לא כתובת. זה המקום שבו אני לא צריך לשחק שום תפקיד, שבו אני יכול להיות עייף, טועה, שקט, מצחיק, מטופש, וזה תמיד יהיה בסדר, כי את שם.

אני לא מחפש ריגושים חדשים. אני מחפש אותך. תמיד רק אותך.

"אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו."

פרק 10

אראל והמזוזה

שבע עשרה וחצי שנה גרנו ברמלה, בדירה קטנה של ההורים שלך, אותה דירה בדיוק שבה הם גרו כשהיו צעירים ומכירים. מה שלא ידעתי הוא שאת כבר ידעת, שנה וחצי לפני שאני ידעתי כלום, שאנחנו עוברים דירה.

אבא שלך קנה דירה ברחובות. את סגרת את זה איתו, והחלטת להסתיר ממני את כל הסיפור. הדירה הייתה במצב לא טוב, ואת, יחד עם אבא שלך אבנר, אחיך אראל, ואמא שלך, שיפצתם אותה מהיסוד, בלי שידעתי מילה.

לפני כמה חודשים עשיתם לה חנוכת בית. חשבתי שזו דירת השקעה של אבא שלך. הגענו לסעודת מצווה, כל המשפחה. וכשהגיע הרגע לתקוע את המזוזה, אראל פנה אליי: "בוא תשים את המזוזה." לא הבנתי למה דווקא אני, אבל שתקתי ושמתי. נכנסנו ברגל ימין, ואז אראל שאל אם הדירה מוצאת חן בעיניי. אמרתי כן, אבל מה זה קשור אליי. הוא שאל שוב: "היית רוצה לגור בה?" אמרתי שאני לא מחליט, שרק תדהר מחליטה. הוא לא ויתר: "ואם תדהר הייתה רוצה, היית רוצה לגור בה?" אמרתי, בוודאי. ואז הוא פשוט אמר: "אז מזל טוב, זאת הדירה שלכם," ונתן לי את המפתח.

הייתי המום. כל המשפחה הייתה המומה. ורק אחר כך גיליתי שכל הסיפור הזה קרה בדיוק ביום ההולדת העברי שלי, י"ד באייר. אין מקריות בעולם.

"ברוך אתה בבואך."

דרך חדשה

הדירה החדשה פי שניים גדולה, שתי מרפסות ענקיות וגג משלנו. הכול חדש: המקרר, הסלון, פינת האוכל. יהיה לנו ארון ספרי קודש. מרפסת אחת מלאה באוויר נעים מכל כיוון, לא משנה מה הטמפרטורה בחוץ. השנייה קטנה יותר, ותהיה שלנו, שלי ושלך, לשבת בה בבוקר עם קפה, או בערב עם כוס, וליהנות מהפרק הבא שלנו.

עברנו כבר שבע עשרה וחצי שנה. ואם תשאלי אותי, אני מרגיש שאנחנו רק בהתחלה.